<h1>משמרת הבית לרשב"א על תוה"ב בית שלישי שער רביעי</h1>
<h2>דף קד:</h2>
ולעניין עוף וגבינה. גרסינן התם תני אגרא חמוה דר' אבא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן. הוא תני לה והוא אמר לה בלא קינוח הפה ובלא נטילת ידים. ואיכא למידק אגרא כמאן סבירא ליה, אי כרבנן אפילו עוף נמי ליתסר, דלדידהו מדאורייתא הוא; ואי כר' עקיבה, מאי שנא עוף דנקט, אפילו חיה נמי, והוה ליה למימר עוף או חיה וגבינה נאכלין באפיקורן; ואי כר' יוסי הגלילי דאית ליה חיה דאורייתא, מאי שנא עוף באפיקורן, אפילו בכריכה אחת ובאילפס רותח נמי, וכדתניא (קט"ז, א') במקומו של ר' יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב. ויש מי שתירץ דאגרא כר' עקיבה, ומכל מקום בחיה גזר אטו בהמה, דמיחלפא בה, כדאיתא בפרק השוחט (ל"ד, א') בשר בבשר מיחלף. וזו היא דעתו של הר"ם במז"ל (פ"ט, הכ"ז) שעירב בשר חיה עם בשר בהמה לדיניהם בזה. וכן דעת ה"ר זרחיה הלוי ז"ל. ואינו מחוור, דאם איתא אפילו עוף נמי, דכולי בשר מיחלף בבשר, כדאיתא התם בשר בבשר מיחלף, פירי בבשר לא מיחלפי. והר"ם ב"ן ז"ל תירץ דאגרא לא מעייל נפשיה בהאי פלוגתא, אלא עוף דבין לר' עקיבא בין לר' יוסי מדאורייתא מישרא שרי נקט ליה, אבל חיה דבין לרבנן בין לר' יוסי הגלילי מדאורייתא אסירא לא מעייל נפשיה בפלוגתא. אלא לכשתימצא לומר דהלכה כר' עקיבה אפילו חיה נאכלת באפיקורן. ולעניין דברי אגרא פירש הר"ם במז"ל (שם הכ"ח) דדווקא גבינה ואחר כך עוף, אבל עוף ואחר כך גבינה לא, אלא דינו כדין בשר בהמה ואסור כדרב חסדא. וראיה לדבריו מעובדא דרב יצחק בר משרשיא דאכל גבינה ואחר כך בשר כי לא משא ידיה, ואקשו ליה והא תני אגרא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן, עוף וגבינה אין בשר וגבינה לא; ואם איתא מאי קושיא, התם עוף אחר גבינה אבל הכא גבינה ואחר כך בשר, אבל אי אכל בשר לא הוה אכיל גבינה בלא קינוח הפה ונטילת ידים, ושמא אפילו בקינוח הפה נמי לא עד שישהה, אלא שמע מינה דעוף וגבינה דקאמר אגרא בכי האי גוונא קאמר, כלומר גבינה ואחר כך עוף. עוד נראה לי ראיה מדרב חסדא דסתים לישניה ואמר אכל בשר אסור לאכול גבינה אכל גבינה מותר לאכול בשר, ואילו היה הפרש בין עוף וגבינה לבשר וגבינה, לא הוה ליה למיסתם לישניה, אלא לימא אכל [בשר] בהמה אסור לאכול גבינה. אבל הר"ם ב"ן ז"ל הקשה שאין אדם שונה היתר בלשון דברים האסורין, שהוא שונה עוף וגבינה נאכלין, ואתה אומר אין נאכלין, אין זה נכון. אלא בין כך ובין כך מותר. והא דאקשינן ליה לרב יצחק בר משרשיא, הכי קאמרינן עוף וגבינה נאכלין בכל עניין, הא בשר וגבינה אסורין בכל עניין, דאי סלקא דעתא גבינה ובשר שרי, ליתני נמי גבינה ואחר כך בשר, דהוא רבותא טפי, דאפילו הא דאורייתא, בכי הא שרי. והראשון נראה לי עיקר, וכמו שכתבתי. נמצא פסק הלכה לדעת הר"ם במז"ל, דגבינה ואחר כך עוף לכולי עלמא שרי בלא קינוח הפה ובלא נטילת ידים, והיינו אפיקורן דתני אגרא, אבל עוף ואחר כך גבינה אסור כבשר בהמה. וגבינה וחיה כבהמה, דמיחלפא בבהמה. ובשר בהמה ואחר כך גבינה אסור, כדעת רבינו חננאל והרב אלפסי ז"ל, ואפילו קנח פיו ונטל ידיו, עד שישהה שש שעות, שהוא שיעור שבין סעודה לסעודה. אכל גבינה מותר לאכול בשר מיד, והוא שיקנח פיו. ואם בלילה נוטל ידיו, ואם ביום אינו צריך נטילת ידים, דהא חזי ליה. וזה הדרך הישר שבשמועה לפי דעתי, וכמו שכתבתי למעלה. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית שלישי שער רביעי]. ובגמרא אמרינן תאני אגרא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן. הוא תני לה והוא אמר לה בלא קנוח הפה ובלא נטילת ידים. והאי דאמר באפיקורן, כלומר באפקירותא. ולא שנא גבינה תחלה או בסוף, דהא מסתם לה סתומי ואמר עוף וגבינה, דמשמע אפילו עוף תחלה. ואמרינן רב יצחק בר רב משרשיא איקלע לבי רב אשי, אייתו ליה גבינה ואכל ואייתו לקמיה בשרא ואכל כי לא משא ידיה, אמר ליה והא תני אגרא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן, עוף וגבינה אין בשר וגבינה לא. ואע"ג דאגרא אפילו בבשר עוף תחלה שרי, ועובדא דרב יצחק גבינה תחלה הות, הכי קאמרינן עוף וגבינה הוא דשרו בכל ענין, הא בשר וגבינה אסורין בכל ענין, ואפילו גבינה תחלה, דאי סלקא דעתך שרי, ליתנייה, דהיא ריבותא טפי, דאיסורא דאורייתא. ואמר להו הני מילי בליליא, אבל ביממא הא חזינא. ואלו בקנוח הפה לא איירי, דפשיטא להו מילתא דקנוח הפה אחר סעודה ליכא. הילכך עוף וגבינה מותר, ואפילו בשר תחלה, בלא שום הכשר. וכן דעת מורי רבנו משה ז"ל. ומיהו הני מילי מסתמא, אבל מרגיש בשר בפיו, או טיחה, או שידיו מזוהמות, ודאי צריך נטילת ידים וקנוח הפה. ובכל מידי הוי קנוח בר מתמרי וירקא וסלקא ודכותיהו. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שלישי שער רביעי]. גם בעוף וגבינה דאמר אגרא נאכלין באפיקורן, נראה לי דדוקא גבינה ואחר כך עוף, אבל עוף ואחר כך גבינה אסור, וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל. וכבר הביא המחבר ראיות מכריעות, ממעשה דרב יצחק בריה דרב משרשיא דאכל גבינה ואח"כ בשר כי לא משא ידיה, ואקשו ליה מאגרא דאמר עוף וגבינה נאכלין באפיקורן, עוף וגבינה אין הא בשר וגבינה לא, דאלמא ההיא דאגרא כהאי גונא היא, כלומר גבינה ואחר כך בשר. ועוד מדרב חסדא דסתים לישניה אכל בשר אסור לאכול גבינה, ולא קאמר אכל בשר (בתר גבינה) [בהמה אסור לאכול גבינה]. ועוד מדפליג בין אכל בשר תחלה לאכל גבינה ואח"כ בשר, דהוה ליה לאיפלוגי בדידיה ולימא הכי בד"א בבשר בהמה אבל בעוף מותר לאכול אחריו גבינה.
<h2>דף קה.</h2>
ולאכול בשר בהמה ואחר כך גבינה. גרסינן התם בעא מיניה ר' אסי מר' יוחנן כמה ישהה בין בשר לגבינה, אמר ליה ולא כלום. יש מפרשים דאפילו בשקנח פיו ונטל ידיו קא מיבעיא ליה, ואמר ליה ולא כלום. ואקשינן והאמר רב חסדא אכל גבינה מותר לאכול בשר, כלומר בקינוח הפה ובנטילת ידים, אכל בשר אסור לאכול גבינה, כלומר אפילו בקינוח הפה ובנטילת ידים, עד שישהה מעת לעת. ופרקינן דהכי קא מיבעיא ליה כמה ישהה בין גבינה לבשר, ואמר ליה ולא כלום, ולעולם בשקנח פיו, ואם בלילה בשקנח פיו ובנטילת ידים. וגרסינן תו התם אמר מר עוקבא אנא בהא מילתא חלא בר חמרא אנא, דאילו אבא כד הוה אכיל בישרא האידנא לא אכיל גבינה עד למחר כי השתא, ואילו אנא בהאי סעודתא לא אכילנא בסעודתא אחריתי אכילנא. ופירשו הר"ם במז"ל (פ"ט ממא"ס הכ"ח) והרב בעל העיטור (שער הכשר הבשר, י"ג, ע"ב) דשיעור בין סעודה לסעודה שש שעות. זו היא שיטת רבינו חננאל והרב אלפסי ז"ל. וזה לשון רב חננאל ז"ל לא מצינו מי שהתיר לאכול גבינה אחר בשר בפחות מעת לעת אלא מר עוקבא אכל בשר בסעודה אחת ובסעודה אחרת גבינה, ואמר על עצמו דבהאי מילתא חלא בר חמרא אנא, ואי איפשר להתיר בפחות מזה. והבשר של בין השינים בשר גמור. ע"כ. והא (ק"ה, ב') דאמר רב נחמן מים אמצעיים רשות, לא אמרן אלא בין תבשיל לתבשיל אבל בין תבשיל לגבינה חובה, לאו תבשיל ואחר כך גבינה קאמר, אלא בין תבשיל דהשתא לגבינה דמעיקרא קאמר; ורב נחמן לא אתא לאשמועינן אלא דיש מים אמצעיים שהם חובה ולאו לאשמועינן כלל דין בשר ואחר כך גבינה או גבינה ואחר כך בשר, דההוא מרב חסדא שמעינן ליה, וכמו שכתב הרב אלפסי ז"ל בהלכות. אבל הרב בעל הלכות גדולות כתב בהלכות ברכות (דף ט', ע"ג) לא שאנו אלא בין תבשיל לתבשיל אבל בין תבשיל לגבינה חובה. והאי דשרו רבנן גבינה בתר בשר משמעתיה דרב נחמן. וכן פירש באמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה, דדווקא בלא קינוח אבל מקנח פומיה שרי למיכל; אכל גבינה מותר לאכול בשר, בלא קינוח. ע"כ. וגאון אחר כך כתב אכל בשר אסור בסעודה אחת למיכל גבינה, והני מילי בחסידי אבל אנן מקנחינן ומחוורינן ידן ופומן ואכלינן, אכל גבינה שרי למיכל בשר בלא קינוח הפה ובלא נטילת ידים, והני מילי בדחזייה לידיה דלא מיטנפן. ע"כ. וכן דעת רבינו יעקב ז"ל. וכן כתב ה"ר זרחיה הלוי ז"ל, וסמך לו על דברי רב נחמן דאמר אבל בין תבשיל לגבינה חובה, והאי לישנא דווקא, דהא חזינן תלמודא דמקפיד בהני לישני ונקיט להו בדווקא, מדאמרינן לעיל בעא מיניה רב אסי מר' יוחנן כמה ישהה בין בשר לגבינה, אמר ליה ולא כלום, ואקשינן והא אמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה, אלא כמה ישהה בין גבינה לבשר; אלמא הני לישני בדווקא נקיטינן להו. ולפי דבריהם הא דרב יצחק בר משרשיא בלא קינוח הפה היה, ומה שלא הזכיר כן והזכיר בדלא משא ידיה, משום דחדושו שלא נטל ידיו, דאילו קינוח הפה פשיטא דלא צריך, דגבינה נמוקת היא בתוך הרוק שבפה. ואין דרכם מחוור בעיניי, דאם כן לדבריהם רב חסדא דקאמר אסור לאכול גבינה, בלא קינוח הפה קאמר, דשיהויי כיון דלא צריך לפי דבריהם לא נזכר כלל, ואם כן כי בעא מיניה רב אסי מר' יוחנן כמה ישהה, ואהדר ליה ר' יוחנן ולא כלום, מאי קא מקשה ליה מדרב חסדא, דהא אסור דאמר רב חסדא בלא קינוח הפה קאמר, ושיהוי לא שמענו ממנו כלל, ואי משום קינוח הפה, הכי הוה ליה למימר ובלא קינוח הפה מי שרי, והאמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה. ועוד דרב אסי לא הזכיר קינוח הפה כלל אלא שיהוי זמן, ור' יוחנן שפיר קאמר ליה דאפילו אכל בשר אין צריך לשהות כלל אלא כל שמקנח פיו נוטל ואוכל, ומדרב חסדא לשיהוי מאי קושיא. ועוד דאם איתא דרב חסדא אסור בלא קינוח קאמר, היכי מסתם לישניה ואמר אסור לאכול גבינה, דאסור לגמרי משמע, ואינו, דהא מותר לקנח מיד ולאכול. ועוד דלדבריהם לא נזכר קינוח אלא בבשר ואחר כך גבינה, ואם כן לא היה לו לבעל הגמרא להביא ברייתא דקינוח הפה אחר מעשה דרב יצחק בריה דרב משרשיא דאכל גבינה ואחר כך בשר, אלא אחר דברי רב חסדא דאמר אכל בשר אסור לאכול גבינה. ומדברי רב נחמן דאמר אבל בין תבשיל לגבינה חובה, ליכא ראייה, כדאמרן לעיל דלאו דווקא תבשיל ואחר כך גבינה קאמר; ומה שהקפיד התלמוד בבעיא דרב אסי בין לשון בשר וגבינה ובין לשון גבינה ובשר, התם דבעיקר דינא דהני מילי אורחא דתלמודא לברר כי היכי דלא ניטעי, אבל ההיא דרב נחמן דלאו בעיקר דינא דבשר וגבינה קאתי, אלא בדינא דמים אמצעיים, לא הקפיד בין לשון תבשיל לגבינה ובין לשון גבינה לתבשיל, דלעניין גבינה ותבשיל ממקום אחר מוכרע ומדברי רב חסדא. ועוד נראה לי ראיה דרב נחמן לאו בדווקא קאמר, דאם כן טפי הוה ליה למימר אבל בין גבינה לתבשיל חובה, דהוי רבותא טפי, דהא רב נחמן עיקר חידושו הכא לאו לאשמועינן היתר גבינה ואחר כך בשר, אלא לאשמועינן דיש מים אמצעיים חובה, ולעניין זה ודאי הוי רבותא טפי אי אשמעינן דבין גבינה לתבשיל חובה. והילכך שיטת רב חננאל ורב אלפסי ז"ל נראית לי עיקר. וכך נהגנו אנחנו ואבותינו. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית שלישי שער רביעי]. ולענין לאכול בשר ואח"כ גבינה, או גבינה ואחר כך בשר, אמרינן בפרק כל הבשר תנו רבנן בית שמאי אומר מקנח, ובית הלל אומר מדיח. ואסיקנא בית שמאי אומר מקנח והוא הדין למדיח, ובית הלל אומר מדיח והוא הדין למקנח, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ויש מפרשים בין למר בין למר לא בעינן אלא חדא, או קנוח הפה, או הדחת פה, והיינו דמר אמר חדא ומר אמר חדא. ולא סליק להו שפיר לישנא דמקנח והוא הדין למדיח, ומדיח והוא הדין למקנח, דהאי לישנא משמע תרוייהו. ואי אמרינן נמי דבית שמאי ובית הלל מודו דתרוייהו בעינן, קשיא ודאי אמאי לא אדכרו אלא חדא חדא, דחדא לאו הכשירא הוא כלל. ורואה אני דברי האומר דמדיח ידיו קאמר, דבפה לא בעי אלא קנוח, והיינו לישנא דמר אמר חדא ומר אמר חדא, דמר איירי בקנוח הפה ומר איירי בהכשר ידים. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שלישי שער רביעי]. עוד שם לענין לאכול בשר אחר גבינה וכו'. אמר הכותב ח"ו, לא אמרו לפירוש זה שום מפרש בעולם, והוא הוא האומר הראשון, דבכלא שמעתין דהתם לא אמרו לידים הדחה, אלא נטילה או נוטלין, וכדאמרינן עוף וגבינה נאכלין באפיקורן, הוא תני לה והוא אמר לה בלא קנוח הפה ובלא נטילת ידים, ואמרינן נמי אייתי ליה בשרא ואכיל כי לא משי ידיה. ותדע לך, מדקאמר וה"ה למקנח וה"ה למדיח, וא"כ הל"ל וה"ה שמקנח וה"ה שמדיח. ועוד היכי קאמר בהא דב"ה מדיח והוא הדין למקנח, אדרבה הל"ל וכ"ש שמקנח, דהשתא אפילו ידים דחזי ליה קצת אפילו בליליא, צריך הדחה, פיו דלא חזי כלל לא כ"ש. [משמרת הבית לרשב"א על תוה"ב בית שלישי שער רביעי]. ואמרינן בעא מיניה ר' אסי מרבי יוחנן כמה ישהא בין בשר לגבינה, אמר ליה ולא כלום. איני, והאמר רב חסדא אכל גבינה מותר לאכול בשר, בשר אסור לאכול גבינה; אלא כמה ישהא בין גבינה לבשר, אמר ליה ולא כלום. ושיעור שהייה פרישנא לה בגמרא מסעודתא לסעודתא, דאמרינן אמר מר עוקבא אנא בהא מילתא חלא בר חמרא אנא, דאלו אבא כי הוה אכיל בשרא לא הוה אכיל גבינה עד למחר כי השתא, ואלו אנא בהאי סעודתא לא אכילנא בסעודתא אחריתי אכילנא. והא מילתא תמיהא טובא הכשר של שהייה ודין זה של שהייה, היאך לא נשנה במשנה ולא בברייתא ולא נאמרה במימרא, אלא אגב גררא הביאוה ודרך סיפור. ועיקרן של דברים משום דשהייה אינה הכשר, ולא הוצרך ללמד עליה לא תנא ולא אמורא, שהדבר מוכרע מעצמו, שמי שאכל בשר לא יאסר לעולם לאכול גבינה לעולם בלא הכשר, ואפילו עמד שני ימים או שלשה שלא אכל אחר הבשר, א"א לומר בזה שיהא צריך כלום, אלא מפורסם היה אצלם היתר זה, שבשר וגבינה מותרין זה אחר זה בשהייה לבד בלא שום הכשר, שכבר נימוק ונימוח שמנונית וטיחה שבפיו וחכו. אלא שלא השוו בזה יש מחמיר על עצמו במעת לעת, ויש נוהג היתר בסעודה אחרת. ולפיכך הביאוה דרך ספור בלבד, דשהייה לא נאמרה מפי רבותינו בהכשר, אלא מפורסם היה מעצמם לכל. וכיון שכן ודאי ב"ש וב"ה ששנו בברייתא הכשר לבשר וגבינה, ודאי הכשר לשעה אמרו, דבהאי הכשר סגי לאלתר לאכל גבינה אחר הבשר, ואין כאן צריך הכשר אחר ולא שהייה כלל. והדבר מוכרע מעצמו, דהכשר זה להעביר טיחת הבשר מפיו ושמנינותו, ודי בזה אפילו לאלתר. וכן בדין, דהא אפילו כאחת בכלי שני אינו אסור מן התורה אלא בכלי ראשון, כדאיתא בגמ' (ק"ד, ב'). ולפום הא מילתא, הא דאמר רב חסדא אכל גבינה מותר לאכל בשר, בלא שום הכשר אחר קאמר, וביממא דהא חזי לידא, והילכך לא בעי נטילת ידים, וקנוח הפה לא בעי דמשום גבינה ליכא טיחה, בפיו, אבל אכל בשר אסור לאכול גבינה בלא הכשר, דהיינו בלא קנוח, ומשום טיחת פיו. ומאי דמסתיים לה סתומי, דאמר אסור לאכול גבינה, משום דמסתמא לאלתר משמע, דאלו בשהייה מילתא דמיפרסמא הוא, ובהכשר קנוח נמי לא צריך ליה למימר, דהא רב חסדא לא אתא למימר אלא היתירא דבשר אחר גבינה, דאיסור גבינה אחר בשר והכשר דידיה ממתניתא שמעינן ליה. והקשה המחבר אם כן מאי מקשינן מדרב חסדא, דהא מודה רב חסדא דאפשר לאלתר בקינוח הפה בלא שהייה, וא"כ ר' יוחנן דאמר ולא כלום שפיר קאמר, דהא אפשר לאלתר בקנוח הפה. ע"כ. ולאו מילתא היא, דודאי כי בעא מיניה ר' אסי מר' יוחנן כמה ישהא בין בשר לגבינה, בלא הכשר אחר בעו מיניה, דפשיטא להו דשהייה לא בעיא הכשר וכדאמרן, ואמר ליה ולא כלום, ואהא מתמהינן והאמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה, ובלא הכשר קאמר, וכדפרישנא. ולאו קושיא דר' אסי לר' יוחנן הות, דר' אסי לא מקשי ליה לר' יוחנן מדרב חסדא, דקשיש טובא מדרב חסדא, אלא גמרא הוא דמתמה אמימרא דר' יוחנן מיהא דרב חסדא. ולא מייתינן לה ממתניתא, משום דאיידי דהאי הכשר דקנוח פה והדחה לא איתני במתני', דילמא ר' יוחנן לא חשיב לה להא (מתניתין) [מתניתא] מתרצתא, להכי מתמהי' מדרב חסדא. ומתרצי' דר' יוחנן נמי בשר אחר גבינה אמר. הילכך בשר אחר גבינה לא בעי קנוח, אלא נטילת ידים, כדאיתא בגמ'; גבינה אחר בשר בשהייה מסעודה לסעודה לא בעי מידי אחריתי, אלא א"כ מרגיש בשר בפיו דאפילו אחר שהייה חשיב בשר, ולהתיר לאלתר סגי בקנוח ונטילת ידים. וקרי במתני' לנטילת ידים הדחה, לפום מאי דפרישנא לעיל, משום דסגי בנטילת ידים מועטת, ואפילו בכל דהו, לאפסודא לההיא זוהמא דבשרא, ואינו מחוייב להעבירה אלא לאפסודה כל דהו, דתו לא חשיבא. וראיה ברורה לדברינו, מה ששאלו בשר שבין השינים מהו, ואם כדבריהם דאפילו בתר שהייה בעי קנוח להעביר טיחת פיו, מה זו שאלה לבשר של בין השינים, דהא אפילו טיחת פיו חשיבא, אלא ודאי כדאמרן. והם דברים ברורים ומחוורין, ואין לפקפק עליהם כלל. וכן דעת הגאון בעל הלכות גדולות ורבנו יעקב והרב אדני זקני ר' זרחיה הלוי ז"ל. ואעפי"כ במקום שנהגו בו איסור אסור מתורת אם. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שלישי שער רביעי]. עוד שם בענין בשר ואחר כך גבינה, כתב שמותר לאלתר בקינוח הפה ובלא נטילת ידים, וסמך על זה במשענת קנה רצוץ מדמדומי ראיותיו, וגבה לבו לומר שהם דברים מחוורין בלי פקפוק. והנה רבנו חננאל והרב אלפסי והרמב"ם ז"ל אסרו לגמרי עד שישהה שש שעות, דהיינו שעור שבין סעודה לסעודה, כמו שכתב המחבר, והמחבר הביא כמה ראיות להעמיד דבריהם, אעפ"י שהגאון והרב בעל ההלכות התירו בקנוח פה ובנטילת ידים. ותופס זה הביא א' מראיות המחבר והניח השאר, ואף זו שהביא דחה על נקלה. (ואינו) [ואיני] צריך להביא כאן דברי הראשונים ז"ל, שכבר נכתבו בחיבור בארוכה דברי המתירין וראיותיהם ודברי האוסרין וראיותיהם, אלא כדי לשבור דבריו שעשה אותם ברורים כנגד גדולי ישראל, אכתוב עוד כאן דברי המחבר כלשונן, כתב אחר דברי המתירין אין דרכן מחוור בעיני, דא"כ לדבריהם רב חסדא דקאמר אסור לאכול גבינה, בלא קינוח פה קאמר, דשיהוי כיון דלא צריך לפי דבריהם לא נזכר כלל, וא"כ כי בעא מיניה רב אסי מרבי יוחנן כמה ישהה, ואהדר ליה רבי יוחנן ולא כלום, מאי קא מקשי ליה מדרב חסדא, דהא אסור דאמר רב חסדא בלא קינוח פה קאמר, ושיהוי לא שמענו ממנו כלל, ואי משום קינוח הפה, הכי הוה ליה למימר בלא קנוח פה ובלא שהוי מי שרי, והאמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה. ועוד דרב אסי לא הזכיר קינוח פה כלל אלא שיהוי זמן, ור' יוחנן שפיר קאמר ליה דאפילו אכל בשר אין צריך לשהות כלל אלא כל שמקנח פיו נוטל ואוכל, ומדרב חסדא לשיהוי מאי קושיא. ועוד דאם איתא דרב חסדא אסור בלא קינוח קאמר, היכי מסתם לישניה ואמר אסור לאכול גבינה, דאסור לגמרי משמע, ואינו, דהא מותר לקנח מיד ולאכול. ועוד דלדבריהם לא נזכר קינוח אלא בבשר ואח"כ גבינה, ואם כן לא היה לו לבעל הגמרא להביא ברייתא דקינוח הפה אחר מעשה דרב יצחק בריה דרב משרשיא דאכל גבינה ואח"כ בשר, אלא אחר דברי רב חסדא דאמר אכל בשר אסור לאכול גבינה. הילכך שיטת ר"ח והרב אלפסי ז"ל נ"ל עיקר. וכן נהגנו אנו ואבותינו. ע"כ דברי המחבר. ונראין לי דברים אלו דברים נכונים נושקים שפתים.
<h2>דף קט:</h2>
ולעניין דין הכחל בבישולו ומליחתו וכליו. שנינו בפרק כל הבשר הכחל קורעו ומוציא את חלבו, לא קרעו אינו עובר עליו. כלומר ואפילו אכלו, לפי שחלב מתה הוא, וחלב מתה אינו אסור אלא מדבריהם, וכדאמר שמואל (קי"ג, ב') בחלב אמו ולא בחלב זכר, בחלב אמו ולא בחלב שחוטה. וגרסינן עלה בגמ' אמר רב אינו עובר עליו ומותר. ותניא כוותיה הכחל שבשלו בחלבו מותר, קיבה שבשלה בחלבה אסורה, ומה הפרש בין זה לזה, זה כנוס במיעיו וזה אינו כנוס במיעיו. ואפילו נתבשל בקדרה בפני עצמו, דסתם בישול בקדרה משמע. וכי קתני נמי כחל שבישלו בלא קריעה כלל משמע, דהא שבשלו בחלבו סתם קאמר, ועוד דהא מסייעינן מינה לדרב דקאמר אינו עובר עליו ומותר, ורב מתני' הוא דקא מפרש, ומתני' לא קרעו קתני. והילכך שמעינן מיהא דאפילו לא קרעו כלל ובשלו בקדרה בפני עצמו מותר בדיעבד, ולכתחילה הוא דבעי לקורעו. וגרסינן התם כיצד קורעו, אמר רב יהודה קורעו שתי וערב וטחו בכותל. אמר ליה ר' אלעזר לשמעיה קרע לי ואנא איכול. ואקשינן מאי קמ"ל מתני' היא, הכחל קרעו ומוציא את חלבו, ופרקינן הא קמ"ל דלא בעינן שתי וערב, אי נמי לקדירה. כך הגירסא ברוב הספרים. ופירושה הא קמ"ל דמתני' קרעו לאו קריעה שתי וערב קאמר אלא קריעה כל דהו, ופליגא דרב יהודה דאמר קורעו שתי וערב וטחו בכותל, אי נמי לא פליגא אדרב יהודה כלל, אלא ר' אלעזר לקדירה קאמר, כלומר לקדרה עם בשר, דסתם קדירה עם בשר משמע, וכדקתני במתני' (ק"ח, א') טיפת חלב שנפלה על גבי חתיכה אם יש טעם באותה קדרה, ורב יהודה קמ"ל דכל דמבשל ליה ואפילו בקדרה בפני עצמו צריך לקרעו שתי וערב וטחו בכותל, ור' אלעזר קמ"ל דבהכי סגי ליה אפילו לבשולי בקדירה בהדי בשרא. וגרסינן תו התם אמרה ליה ילתא לרב נחמן בעינא למיכל בשר בחלב, אמר להו רב נחמן זווקי לה כחלי. פי' עשו לה כחל בצלי בלא קריעה כלל כדי שיהא נפוח בחלבו, מלשון הני ארמאי זוקאני, דבפרק אין מעמידין (ע"ז ל"א, ב'). וקמ"ל רב נחמן דלצלי לא בעינן קריעה כלל. ואקשינן עליה והא קתני במתני' קרעו, ופריק לקדירה, כלומר דווקא בשרוצה לבשלו בקדרה ואפילו בפני עצמו, אבל לצלי אינו צריך קריעה ואפילו לכתחילה. והדר אקשינן והא קתני בברייתא הכחל שבשלו בחלבו מותר, אבל לכתחילה לא, כלומר כיון דבתר היתירא דכחל קא מהדר, אי איתא לדרב נחמן, טפי הוה עדיף ליה לתנא דברייתא לאשמועינן היתר לצלי בלא קריעה לכתחילה מהיתר קדירה בדיעבד. ופריק הוא הדין דאפילו לכתחילה נמי, כלומר אין הכי נמי דלצלי אפילו לכתחילה נמי בלא קריעה שרי, אלא איידי דבעי למיתנא סיפא קיבה שבשלה בחלבה אסורה, לאשמועינן דאפילו דיעבד, תנא רישא שבישלו. כך נראה פירוש השמועה לדעת הרב אלפסי ז"ל, שכך כתב בהלכות תניא נמי הכי הכחל שבשלו בחלבו מותר, והני מילי שבשלו לכחל בחלבו בפני עצמו, אבל אם בשלו עם הבשר אסור, דקיימא לן כחל בששים וכחל מן המניין וכחל עצמו אסור. כיצד קרעו, אמר רב יהודה שתי וערב וטחו בכותל. אמר ליה ר' אלעזר לשמעיה קרע לי ואנא איכול, מאי קמ"ל, דלא בעינן שתי וערב, אי נמי לקדירה. והילכתא היכא דקרעיה שתי וערב וטחייה בכותל שרי לבשוליה בקדירה, והיכא דלא עביד הכי שרי למיטוייה לכתחילה, אבל לבשולי לכתחילה לא. ע"כ. אלא דתמיהא לי אמאי לא אייתי הא דאמר רב נחמן זווקו לה כחלי. ולפי שיטה זו הא דאמרינן התם (קי"א, א') כחלא תותי בשרא שרי, עילוי בשרא לכתחילה אסור בדיעבד שרי, אפילו בשלא קרעו כלל קאמר, דאיהו בצלי מישרא שרי ואפילו לכתחילה, ואפילו עילוי בשרא מישרא שרי בדיעבד. דאע"ג דבקדרה בהדי בשרא אפילו בדיעבד אסור, כדאמרינן (צ"ז, ב') כחל בששים, התם דמקווא קווי חלב בהדי בשרא ויהיב ביה טעמא טפי, אבל כאן דדרך העברה בעלמא הוא לא יהיב טעמא כולי האי, והילכך בדיעבד שרי. ואי נמי אפילו בשקרעו קצת, ואפילו הכי לכתחילה עילוי בשרא לא עד דקרע ליה שתי וערב. והר"ם במז"ל (פ"ט ממא"ס הי"ב) כתב הכחל שקרעו ומירק החלב שלו מותר לצלותו ולאוכלו, ואם קרעו שתי וערב וטחו בכותל עד שלא נשאר בו לחלוחית חלב מותר לבשלו עם בשר. ע"כ. הנה שהצריך קריעה כל דהו לצלי. ואיפשר שפירש הוא ז"ל הא דר' אלעזר דאמר קרע לי ואנא איכול, ואמרינן עלה הא קמ"ל דלא בעינן שתי וערב אי נמי לקדירה, דהכי קאמר דילמא לצלי קאמר והא קמ"ל דלצלי לא בעינן שתי וערב, ואי נמי לקדירה ושתי וערב קאמר, ואין אחד מן הלשונות חולק על רב יהודה, וקיימא לן כתרוייהו, דלצלי קריעה כל דהו, ולקדרה שתי וערב. והא דאמר רב נחמן זווקו לה כחלי, בקדרה ובקריעה כל דהו קאמר, ודאקשינן עליה ממתני' דקתני קורעו, משום דסתמא קורעו להכשירו לגמרי קאמר, דהיינו שתי וערב, ואי נמי דרב נחמן לצלי קאמר ובלא קריעה כלל, ופליגא אדר' אלעזר. ורת"ם ז"ל פירש דבין לצלי בין לקדירה בפני עצמו בעי קריעה כל דהו לכתחילה, והיינו נמי דרב נחמן דאמר זווקו לה כחלי, בקדירה בפני עצמו ובקריעה כל דהו, אבל בקדירה עם בשר בעינן שתי וערב. והיינו דאקשינן עליה דרב נחמן ממתני' דקתני קרעו ופרשינן קרעו שתי וערב, ומשני ההוא לקדירה, כלומר עם בשר. ואקשינן והא קתני בברייתא כחל שבשלו בחלבו מותר, וההוא ודאי שבשלו בפני עצמו קאמר, מדקתני שבשלו בחלבו ולא קתני שבשלו עם הבשר, דאלמא מחמת עצמו הוא דקאמר, ואפילו הכי קתני שבישלו דיעבד אין לכתחילה לא, ומשני הוא הדין לכתחילה. ולעולם בקריעה קצת קאמר. ורב נחמן כלישנא קמא דרב, ובקדירה בהדי בשר בעינן שתי וערב וטחו בכותל לכתחילה, ובדיעבד אם קרעו קצת מותר, והיינו דרב דפירש מתני' אינו עובר עליו ומותר, ובקריעה קצת. מיהו תמיהה לי כיון דבקריעה קצת אינו יוצא ידי חלבו, מאי שנא בפני עצמו דבעינן כל דהו ולא בעינן קריעה מעליא, דהא מתבשל בתוך חלבו, דבשלמא בצלי כיון דקרעו קצת החלב זב ונורא שאיב ליה, אבל בקדרה דמתכנס ומתבשל בתוכו ניבעי לכתחילה קריעה מעליא. ושיטת הרב אלפסי ז"ל נוחה בשמועה יתר מן הכל. ורש"י ז"ל שפירש כולה שמעתא בצלי, ובשלו דקתני היינו צלי, כדכתיב ויבשלו את הפסח, אינו מחוור כלל, ואין השמועה מתיישבת לפירושו. ועוד דסתם בישול לא משמע צלי. ועוד דלפירושו היכא דלא קרעיה אפילו בפני עצמו אסור ואפילו בדיעבד, ואילו בפרק גיד הנשה (צ"ז, ב') אמרינן כחל היכא דלא קרעיה ובשליה בהדי בשרא, אלמא דווקא בהדי בשרא הא בפני עצמו לא. מכל מקום מדברי כולם, חוץ מרש"י ז"ל, נלמוד דכחל בהדי בשרא בקריעה שתי וערב וטחו בכותל שרי; אבל לקדירה בפני עצמו, ואי נמי לצלי לדברי רת"ם ז"ל, בעינן קריעה כל דהו, ואם לא קרעו מותר. אבל לפי שיטת הרב אלפסי ז"ל לקדירה אפילו בפני עצמו בעינן לכתחילה שתי וערב וטחו בכותל, ובדיעבד אפילו לא קרעו כלל מותר. ולצלי אפילו לכתחילה מותר בלא קריעה. ולפי שיטת הר"ם במז"ל אפילו לצלי בעינן קריעה כל דהו לכתחילה. ושיטת הרב ז"ל יותר נכונה. ואעפ"כ ראוי לחוש ולקורעו קצת אפילו לצלי. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית שלישי שער רביעי]. ולענין כחל, תנן במתני' הכחל קורעו ומוציא את חלבו. ואמרינן כיצד קורעו, אמר רב יהודה קורעו שתי וערב וטחו בכותל. ואמרינן אמר ליה רבי אלעזר לשמעיה קרע לי ואנא איכול, מאי קמ"ל מתניתין היא, קמ"ל דלא בעינן שתי וערב. אי נמי לקדרה. כלומר אי נמי לא פליג אדינא דשתי וערב, דמודה הוא לרב יהודה בהכי, אבל מאי דאשמעינן רבי אלעזר למשרייה אפילו לקדרה, כלומר של בשר, דסתם קדרה הכי משמע. ואמרינן נמי דאמרה ילתא לרב נחמן דבעיא למיכל בשר בחלב, ואמר להו רב נחמן זווקו לה כחלי, כלומר בשלו לה כחליה בפני עצמן בקדרה בלא קריעה, ופרכינן והא קתני קורעו, ותרצינן לקדרה, כלומר דכי אמרינן במתני' דבעי קריעה היינו לקדרה של בשר, ופרכינן ממתניתא דתניא כחל שבשלו מותר, אבל לכתחלה לא. ומיהא שמעינן דהא דרב נחמן בבשול בקדרה, מיהא דמקשינן מיהא דתני שבשלו, דאי כמאן דפריש הא דרב נחמן בצלי, מאי מקשה ליה מיהא מתניתא, לימא ליה דההיא דרב נחמן בצלי, ולהכי שרי לכתחלה, ומתניתא בבשול בקדרה בפני עצמו, דהא בהדיא קתני שבשלו, ולהכי דיעבד אין לכתחלה לא. ותו נמי שמעינן מינה דההיא דרב נחמן בלא קריעה, דאי לא לימא ליה דא דרב נחמן בקריעה, ולהכי נמי שרי לכתחלה, ומתניתא בלא קריעה, ולהכי קתני שבשלו. אלא לאו דרב נחמן בקדרה בפני עצמה בלא קריעה. כיון דכן כי פרכינן קורעו ומהדרינן לקדרה, לקדרה של בשר קאמר. ותרצינן הוא הדין דאפילו לכתחלה נמי, ואיידי דתנא סיפא קיבה שבשלה בחלבה אסורה, דאפילו דיעבד נמי, תנא רישא שבשלו. הילכך לקדרה של בשר מותר בקריעת שתי וערב וטחו בכותל, ולקדרה בפני עצמו מותר ואפילו בלא קריעה. ובדברי המחבר לא נתבאר יפה. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שלישי שער רביעי]. עוד שם לענין כחל תנן הכחל קורעו ומוציא את חלבו וכו'. אמר הכותב בדברי המחבר דברים אלו בארוכה, לפי שיש בזאת השמועה פרושים רבים, ופסקים לפי הפרושים. והפי' הנכון שבשמועה זו פירושו של הרב אלפסי ז"ל, והוא שתפס בידו הרמב"ן ז"ל, ומתוך השמועה פסק הרב אלפסי ז"ל בהלכות אי קרעיה שתי וערב וטחייה בכותל שרי לבשולי בקדרה, והיכא דלא עבד הכי שרי למטוייה לכתחלה, אבל לבשולי לכתחלה לא. ע"כ. ומדברי הרב נראה שכל שמבשלו בקדרה ואפילו בפני עצמו צריך לכתחלה לקרעו שתי וערב. ופירוש השמועה לפי פסק זה כבר נתבאר בחבור, ואותו הפירוש בעצמו הוא שפי' הרמב"ן ז"ל ועליו כתב בלשון הזה זהו פי' המחוור בשמועה זו ועליו סמך רבנו הגדול. נמצאת למד בהלכות כחל, דלקדרת בשר צריך קריעה שתי וערב וטיחה בכותל, אלא שלא בבשר אם בשלו בחלבו בלא קריעה מותר, ולצלי מותר לכתחלה בלא שום קריעה כלל, והיינו דרב נחמן. ע"כ. ולא התירו לכתחלה לקדרה בלא קריעה אלא הרב המאור ז"ל, ואף הוא נהג כשרות בעצמו וכתב אחר כל הדברים האלו ז"ל ומנהגנו בכל מקומותינו בכחל על פי הלכות הרב אלפסי ז"ל. ורת"ם ז"ל לא התיר לכתחלה בקדרה בפני עצמה ואפילו בצלי אלא בקריעה כל דהו. וכן לדעת הרמב"ם ז"ל. וכל זה נתבאר בחבור. ונתבאר שם פירוש השמועה לפי כל אחד מן הפסקים הללו ביאור רב.
<h2>דף קיא.</h2>
ולצלותו בכלי שצלו בו בשר, או לצלות בשר בכלי שצלו בו כחל ואפילו שלא בקריעה, וכן להעלותו חם בקדרה שאכלו בה בשר, מותר. דגרסינן התם איתמר כבדא עילוי בשרא שרי, מאי טעמא דמא מישרק שריק, כחלא עילוי בשרא אסיר, חלבא מסרך סריך. ואסיקנא דרש מרימר הילכתא בין כחלא בין כבדא, תחותי בשרא שרי, עילוי בשרא דאיעבד אין לכתחילה לא. אלמא תחותי בשרא מיהא לכתחילה שרי, ואפילו בשפוד של מתכת, ואע"ג דחם מקצתו חם כולו אמרינן (פסחים ע"ד, א'), לפי שהכלי שנצלה בו הכחל אי איפשר לו לפלוט חלב כל כך שיתן טעם הרבה בבשר, וחלב מתה אינו אלא מדבריהם, וכל שאין טעמו נטעם הרבה בבשר מותר ואפילו לכתחילה. והילכך בין לצלות כחל בשפוד שצלו בו בשר, בין לחתכו בסכין שחתכו בו בשר, בין להעלותו חם בקערה שאכלו בה בשר, ואפילו ליתן בשר חם על גביו מותר ואפילו לכתחילה. וכן בהפך לצלות או להעלות בשר בכלי שצלו או שחתכו בו כחל מותר. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית שלישי שער רביעי]. ולענין צלי אתמר כבדא עילויה בשרא שרי, מאי טעמא דמא משרק שריק, כחלא עילוי בשרא אסיר, חלבא מסריך סריך. ואסיקנא הלכתא בין כחלא בין כבדא, תותי בשרא שרי, עילוי בשרא דיעבד אין לכתחלה לא. וכתב המחבר דשמעינן מינה דמותר (לצלות) [לצלותו] בכלי שצלו בו בשר, או לצלות בשר בכלי שצלו בו כחל ואפילו בלא קריעה, וכן להעלותו חם בקדרה שאכלו בה בשר מותר. ע"כ. ואינו נכון, שלא התירו אלא בששניהם צלי, אבל צלי במבושל אסור. והכא ליכא למימר תתאה גבר, שאין זה ברותח לענין כלים, אלא הרותח מחמם הכלי ומפליט. ומיהו כל זמן שאין שם דבר ששורה בתוכו לא עדיף מחם לתוך חם דקימא לן דסגי בנוטל את מקומו. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שלישי שער רביעי]. עוד שם ולענין צלי וכו'. אמר הכותב כל מאי דכתב כאן כולהו בורכי, דמאי דקאמר דלא אמרו אלא בצלי וצלי אבל צלי במבושל לא, מבלי לב אמרה, דהיכן מצינו התר כלי שנאסר בצלי יותר ממבושל, דאטו מי לא נאסר מחמת שמנינות וציר דאיסורא בצלי כמו דנאסר במבושל, וכשנאסר אינו פולט ע"י האור [יותר] ממה שפולטת הקערה ע"י רותח שמניחין בתוכו. ועוד בדקתי אחר מחברי הספרים, ומצאתי כן מפורש לרב בעל התרומה (סי' נ"ז), זה לשונו והכחל שנצלה או נתבשל מותר לחתכו לכתחלה בסכין שחתכו בו בשר הרבה פעמים, או מותר ליתן לכתחלה הכחל צלי רותח בקערה שיש בה בשר, שהרי מפסקינן הלכתא בין כחלא בין כבדא עלוי בשרא (כשפוד) [בשפוד] בצלי לכתחלה אסור דיעבד שרי, והתם נוגעין זה בזה ושניהם רותחים, והא דאסר התם לכתחלה, לפי שהחלב נוטף קודם שצלה וגם בלא קריעה, אבל אחר שקרעו וגם שנצלה מותר אפילו לכתחלה. עכ"ל. גם מה שאמר דלא אמרינן בכלים תתאה גבר, אינו כן, דאפילו בכלים אומרים כן. וכן קבלנוה מרבותינו נוחי נפש. וכן תמצא להרמב"ן ז"ל גבי צנון שחתכו בסכין. וכן כתבו בפירוש בתוספות גבי קערה שמלח בה בשר. גם מה שאמר בזמן שאין דבר ששורה בתוכו בנוטל את מקומו סגי, אינו כן, שאינו צריך אלא קליפה בעלמא בדבר שאינו שמן אלא כחוש, דומיא דאותה שאמרו (פסחים ע"ו, א') בחם לתוך צונן אדמוקר ליה בלע, ואוקימנא בקליפה. וכן יש לפרש בגדי כחוש שאמרו (צ"ו, ב') קולף ואוכל עד שמגיע לגיד.
<h2>דף קטז:</h2>
ויש מותר אפילו מדבריהם, והם שני מינין האחד המבשל בחלב זכר, והשני המבשל בחלב קיבה. חלב זכר כיצד. גרסינן בפרק כל הבשר אמר שמואל בחלב אמו ולא בחלב זכר. חלב קיבה כיצד. שנינו בפרק כל הבשר (קט"ז, א') קיבת הנכרי ושל נבילה אסורה. כשירה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה, טריפה שינקה מן הכשירה קיבתה מותרת. והא קתני רישא קיבת הנכרי ושל נבילה אסורה, ופריק ר' יצחק משמיה דר' יוחנן רישא קודם חזרה וסיפא לאחר חזרה שעשאוה כפירשא בעלמא. ואסיקנא הילכתא אין מעמידין בעור קיבת נבילה אלא בקיבת נבילה ובקיבת שחיטת נכרי ובקיבת כשירה שינקה מן הטריפה וכל שכן בקיבת טריפה שינקה מן הכשירה, מאי טעמא חלב המכונס בעור קיבה פירשא בעלמא הוא. כך היא גירסת הגאונים ז"ל. וכן היא ברוב הספרים. ולפי גירסא זו הא דתניא (ק"ט, ב') קיבה שבישלה בחלבה אסורה, ליתא, וקודם חזרה נישנית, אבל למשנה אחרונה מותר. וכן כתב הרב אלפסי ז"ל בהלכות בשמעתא דהכחל (שם). ומיהו איכא למידק, דהא קתני סופא דמתני' כשירה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה, וסופא דמתני' הא אוקימנא לה הכא בלאחר חזרה. וראיתי לר"ם ב"ן ז"ל שתירץ דרישא דמתני' ומציעתא קודם חזרה, וסופא דסופא בלאחר חזרה. ואינו מחוור, דאם כן סופא דסופא נמי הוה ליה למינקט בכעין מציעתא, כלומר בכשירה שינקה מן הטריפה, ולומר ב"ד של אחריהם אמרו כשירה שינקה מן הטריפה קיבתה מותרת. ונראין דברי רת"ם ז"ל שפירש דהא דאמרינן מעמידין דווקא בחלב קרוש שבקיבה, דכל שנקרש הוה ליה כפירשא, ואורחא דמילתא הכי דאין מעמידין בחלב צלול אלא בקרוש. וסופא דקתני כשירה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה, בחלב צלול, דאכתי לא חשבינן ליה כפירשא והילכך אסירא אף לאחר חזרה, אבל טריפה שינקה מן הכשירה לעולם קיבתה מותרת בין צלול בין קרוש ממה נפשך. והא דתניא קיבה שבשלה בחלבה, בחלב צלול. אלא שקשה לי קצת, מדקתני (ע"ז כ"ט, ב') קיבת העולה כל כהן שדעתו יפה שורפה חיה, ואלו בקרוש הוה ליה למימר אוכלה חיה, שאין שורפה אלא לשון גמיעה, ואינו נופל אלא בדבר הצלול. ורש"י ז"ל מחק גירסת הספרים, ולא גריס הכא ובקיבת כשירה שינקה מן הטריפה, דהתם קיבתה אסורה, דהא דשרינן קיבת העולה וכדתנן כהן שדעתו יפה שורפה חיה, לאו משום דחשבינן לה כפירשא, אלא משום דאתי לה מעלמא והוה ליה כעור העולה המתחלק לכהנים. נמצא עכשיו לדעת הגאונים והרב אלפסי ז"ל דחלב הקיבה אפילו צלול כפירשא בעלמא חשבינן לה, ומותר לבשלו עם בשר, וכל שכן בקרוש; אבל לדעת רת"ם ז"ל בצלול אסור אבל בקרוש מותר. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית שלישי שער רביעי]. השער הרביעי בדיני בשר בחלב. כתב המחבר דקיבה שבשלה בחלבה, בחלב קרוש מותר, דפרשא בעלמא הוא, כלומר הרי הוא כפרש. ע"כ. ואינו נכון, דהלכתא כמשנה אחרונה, דקתני סתמא (ק"ט, ב') קיבה שבשלה בחלבה אסורה, (קט"ז, ב') וטרפה שינקה מן הכשרה קיבתה מותרת וכשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה. וחלב שבקיבה דינו כבהמה שינקה זו ממנה ודינו כמכונס בעין. ומאי דאמרינן עלה פרשא בעלמא הוא, כלומר אינו נגרר אחר גופה אלא כדבר הפרוש מגופה והוא נדון כבהמה שינקה ממנה. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שלישי שער רביעי]. השער הרביעי בדיני בשר וחלב. כתב המחבר דקיבה שבשלה בחלבה כו'. אמר הכותב כמה דעתו זרה שקורא למה שהסכימו עליו כמעט כל חכמי ישראל הראשונים ואחרונים, ומן הדומה שלא ראה דבריהם ולא עמד עליהן ותקע עצמו בדבר נפרך בצפורן. גם טעה שאמר לראיה דקיבה שבשלה בחלבה וכשרה שינקה מן הטרפה כמשנה אחרונה, ועירב קיבה שבשלה בחלבה עם כשרה שינקה מן הטרפה, וליתא, דקיבה שבשלה ברייתא היא ואינה במשנה, ובמשנה ראשונה היא לדעת הרב האלפסי ז"ל, והמחבר כתב דעות הראשונים ז"ל וכתב מה שפירש הרמב"ן ז"ל דאפילו כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה קודם חזרה נשנית, אבל לאחר חזרה כולהו מותרות. וכן דעת האלפסי ז"ל בהלכות בשמעתא דכחל (וקיבה) [דקיבה] שבשלה בחלבה קודם חזרה אבל לאחר חזרה מותרת, ולזה הסכימו כל הגאונים וגרסת הספרים כן, דגרסינן התם בשלהי כל הבשר הלכתא מעמידין בקיבת נבלה ובקיבת שחיטת נכרי ובקיבת כשרה שינקה מן הטרפה וכ"ש בקיבת טרפה שינקה מן הכשרה מאי טעמא חלב המכונס בעור קיבה פירשא בעלמא הוא. וכן היא בפי' רבנו חננאל ז"ל. ור"ת ז"ל מפני שהוקשית לו מתני' דכשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה, דלכאורה משמע דאפילו אחר חזרה היא, מדקתני סיפא טרפה שינקה מן הכשרה קיבתה מותרת ואוקימנא לה בגמרא לאחר חזרה, ומשמע דרישא נמי לאחר חזרה, חלק בין קודם שנקרש שאין ראוי להעמיד ועדיין אינו כמעוכל ובין לאחר שנקרש, דאמר דכל שנקרש הוי עכיל ופירשא בעלמא הוא, דאפילו כשרה שינקה מן הטרפה כל שהוא קרוש מותר, דכיון שהוא קרוש הרי הוא כפרש בעלמא, ומתני' דכשרה שינקה מן הטרפה אפילו לאחר חזרה נשנית וקודם שנקרש, וכן קיבה שבשלה בחלבה קודם שנקרש, אבל לאחר שנקרש עיכול הוא וכפרש בעלמא הוא ושרי, דאפילו קיבת העולה החמורה [שריא] וכדאמרינן כל כהן שדעתו יפה שורפה חיה, אבל בצלול כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה, והיינו קיבה שבשלה בחלבה וכשרה שינקה מן הטרפה וכמו שאמרנו. ובספר המאור ג"כ העמיד גירסת הספרים והודה לרבנו יעקב ז"ל. ועוד אני אומר דחסרון דעת הוא, מי שרואה גירסת הספרים מסכמת להתיר בכל, והגאונים כלם מסכימים בכך להתיר בין בקרוש בין בצלול, דכל שבא לקיבה הוי עיכול וכפרש בעלמא, ורבנו יעקב ז"ל מודה בקרוש מיהא, וכן הרב בעל המאור ורבותינו בעלי התוספות, יש חסרון דעת גדול מזה מי שתופס על כל אלה ואומר בהפכן מבלי הדעת. ואילו אמר שאינו נראה לו די, אבל לתפוס על דבריהם מדעתו בדמדומי קושיא מועטת שכבר עמדו הם עליה ותירצוה, זה באמת בלבול הדעת.
